כן, זה מה שקרה לי...

אל תשכחו חפצים במטוס, ואם כבר שכחתם, אז תשכחו מהם... לא תראו אותם בחזרה. ואל תשאלו איך אני יודעת.

אז זה לא משהו שהמודעות שלי רצתה שיקרה, אבל אולי התת מודע כן רצה.

יצאתי לחופשה של חודש בנורווגיה, והטלפון נשאר במטוס.

אחרי ההלם, העצבים, הניסיונות הנואשים להשיג את הטלפון בחזרה וההבנה שזה לא יקרה, היתה לי הזדמנות פז לניסוי מרתק: מי אני בלי המכשיר שלי?

​

אז בהתחלה רצה לי בראש כל האינפורמציה שנמצאת בטלפון, בעיקר זו הקשורה לטיול ולתפעול שלו: המפות שהורדתי, הכתובות שצריך להגיע אליהם, המארחים והטלפונים שלהם, הוואוצ'ר לאוטו ולאטרקציות וגם הפלייליסט שהורדתי מראש לנסיעות הארוכות הצפויות. החלק הזה נפתר מהר יחסית, עם קצת עזרה מחברה טובה הצלחתי לשכנע את גוגל לאפשר לי לפתוח את המייל שלי במכשיר של בעלי ושם הכל נמצא.

​

אבל נשארו עוד 3 בעיות רציניות:

אחת- FoMO- Fear of Missing Out- מה אני מפספסת?? מי מחפש אותי? 

השניה- הצילום. לא תהיה לי בטיול הזה מצלמה משלי, אני אצטרך לבקש בכל פעם שאני רוצה לצלם.

והשלישית- כבר מגיעה.

​

אז לגבי ה-FoMO- הוא הטריד אותי מאוד בשבוע הראשון. ועוד קצת בשבוע השני. היו מחשבות של- מה אם אנשים יעלבו מזה שאני לא עונה? מה אם יחשבו שחסמתי אותם? ואילו הזדמנויות עסקיות אני מפספסת? אולי רצו להזמין ממני הרצאה? או משחק? ואז התדירות של המחשבות האלו פחתה בהדרגה, עד שהן נעלמו לגמרי. הבנתי שזה לא בשליטתי וזהו. נכון, יתכן שאנשים יעלבו. נכון, אני לא אדע שמישהו חיפש אותי. זוכרים איזה חידוש מרגש זה היה כשהופיעה "המזכירה האלקטרונית"? מאז בעצם אנחנו רגילים שאנחנו תמיד יודעים מי חיפש אותנו. אבל בעצם זה לא תמיד היה כך- פעם לא תמיד ידענו שמישהו רצה מאיתנו משהו. אז זה גם המצב שלי בנקודת הזמן הזו. עד סופו של הטיול המחשבות האלו נעלמו לחלוטין.

​

מצלמה: לצלם את היופי שבטיול ולשתף את היופי הזה זה חלק מהכיף של הטיול, אין ספק. ועדין, ברצון הזה ללכוד רגעים לכבוד הנצח, קצת מפסידים אותם בהווה. התסכול בהתחלה היה גדול. אם בעלי היה רחוק ממני באותו הרגע, והיתה איזו "תמונה" שהתפספסה, זה היה מאוד מתסכל. ואז הבנתי: מהטיול הזה יהיו הרבה פחות תמונות ממה שאנחנו רגילים. כלומר, יהיה הרבה יותר קל להוציא אלבום. כלומר, באמת יהיה לנו אלבום שנוכל להסתכל בו. כלומר, יהיו יותר רגעים שישמרו "לנצח". זהו. אז צילמתי מעט מאוד בעצמי, ובעלי תמיד מצלם איזשהו מינימום הכרחי ולא הרבה יותר מזה, ויכולתי לנשום ולספוג את הנוף. את אינסוף הדברים שממילא לא נכנסים לתוך תמונה.

אני חושבת שההתבוננות שלי היתה אחרת בטיול הזה: עמוקה יותר. במקום לנסות ללכוד רגעים ונופים במצלמה, הקדשתי יותר זמן ללכוד אותם ברשתית העין, ובאוזן, ובעור, ובאף. 

​

אז נשארה רק בעיה אחת: ההרגל. ההרגל הזה לשלוף את המכשיר בכל פעם שמשעמם קצת. בכל רגע "מת". בכל מעבר (נכנסים לאוטו, יוצאים מהאוטו, לפני הארוחה, אחריה, על הבוקר ולפני השינה...). ברגעים האלו לא היה לי נייד "לבדוק". זה הציק לי באצבעות. וגם זה עבר. וגיליתי שנעים מאוד מאוד בלי ההרגל הזה. והכי כיף- שלמרות שכבר יש לי מכשיר  חדש, לא חזרתי להתעסק ולבדוק אותו באותה התדירות. בטיול ארוך כמו זה שעשינו, ועוד במקום בו השמש לא שוקעת, כיף מאוד לאבד תחושת זמן. היו ימים ארוכים ורבים שלא היה לי מושג איזה יום היום ומה השעה. ואיזה כיף שלא היה לי מכשיר שבכל לחיצה עליו מאפס אותי בחזרה לאיזה יום היום ומה השעה עכשיו.

​

כמה חבל שיש דברים שיכולים לקרות רק בטיול, ולא בחיים האמיתיים...

​

והערה נוספת:

זה לא חייב להיות ככה- היחסים עם הנייד. כיוון שהתבוננתי הפעם יותר, היה לי מאוד מעניין לקלוט כמה דברים מהתרבות הנורווגית: היחסים שלהם עם הטלפון הם אחרים לגמרי, ולכן גם היחסים שלהם עם אחרים, משהו בסיסי בפרגמטיקה, הוא אחר לגמרי.

ראשית, המכשיר לא ביד כל הזמן. תסתכלו על קונים בחנות, תסתכלו בתחנות דלק, בתור לכל דבר שהוא. תראו שכמעט כולם או גולשים בנייד, או מחזיקים אותו ביד. וזה לא היה כך בנורווגיה: רוב האנשים לא מחזיקים טלפון ביד במקומות ציבוריים. אני מנחשת שרובם בעלים של מכשיר כזה, אך לא כולם משתמשים בו כל הזמן. התוצאה היא שבכל מקום אנשים יוצרים איתך קשר עין ואומרים שלום ומחייכים! כן, כל הזמן, בכל מקום, אנשים זרים לגמרי. זה כל כך נעים! 

 

הצצה נוספת היתה לי באירוע ניווט: בעלי והילדים השתתפו בתחרות ניווט, כמו שהם עושים גם בארץ. מרתק היה להסתכל מהצד: יש כינוס ובו נמצאים לפני ואחרי הניווט. חבורות של נערים ישבו יחד לפני הניווט ושוחחו והתארגנו, ושיחקו משחקים של ריצות וקפיצות. אף לא אחד עם מכשיר ביד. גם לא המבוגרים. והילדים היו מאוד עירניים לסביבה. כשהם ראו מישהו מהחברים שלהם מסיים את הריצה- הם עודדו ורצו אליו כדי לרוץ ביחד איתו את המטרים האחרונים לסיום. ואחרי הסיום- מראים מפות אחד לשני ושוב משחקים בכל מיני משחקים ספורטיביים יחד. גם בתחרויות שאנחנו הולכים אליהן בארץ יש אווירה חברית וטובה, והחלפת רעיונות ושיחות, אבל זה קורה יותר אצל המבוגרים ופחות אצל הנוער. ולא ראיתי אף ילד צעיר שממתין שאחיו הגדולים או הוריו יסיימו את התחרות עם מכשיר ביד.

אז- זה לא חייב להיות כך... הנה, גם הם חיים ב-2022 בדיוק כמונו והיחסים שלהם עם המכשיר אחרים לגמרי. והם מרוויחים מזה כל כך הרבה- תקשורת והנאה וחברות וקשר...

​

(ואם רוצים להסתנוור קצת מתמונות, הן בפייסבוק הפרטי שלי, כאן)

​

​