אני אכתוב משהו שנראה עכשיו קצת ברור: אין למידה בלי הבנה.

ועוד משהו שנראה אולי ברור: כל דבר שאני מבינה אותו, יכול ללמד אותי משהו.

 

משום מה, אנחנו נוטים להתיחס אחרת לספרים ולפרקים בטלויזיה.

איכשהו, זה נראה לנו סביר לגמרי, התפתחותי, תואם גיל, מותאם ואפילו קצת מהנה, להקריא את אותו הספר שוב ושוב (ושוב ושוב). אבל בד"כ, כשכבר מרשים להם לראות פרק של משהו, זה יהיה משהו שהם עדיין לא ראו קודם. 

 

למה ילדים אוהבים את אותו הספר שוב ושוב? 

הם מבקשים את הספר שוב ושוב כי הם עוד לא סיימו להבין אותו עד הסוף.

ובאמת יש המון מה להבין בסיפור!

יש מילים שאולי היו לא מוכרות. יש תחביר שהוא שונה מזה שפוגשים ביומיום ועשוי להיות לא פשוט להבנה. עלילה שצריך להבין את הרצף שלה וההגיון שבהשתלשלות שלה. יש חלקים שלא נאמרו במפורש, פערים קטנים שאולי צריך לסגור אותם. לפעמים יש הומור. יש גם את החלקים של המיינד - מחשבות, רגשות של הדמויות, ידע שיש להן או אין להן... מידע שהוא לא קונקרטי וקשה יותר להבנה.

 

ולפעמים, לפעמים הם כבר מסיימים להבין את הכל ועדיין מבקשים את אותו הסיפור. הסיבה היא כי זה נעים שאני יודעת מה עומד לבוא. זה כמו ההבדל בין לשמוע שיר מוכר ברדיו, כשאני יכולה לשיר עם הזמר, לבין שיר שאני עדיין לא מכירה, וצריכה להשקיע אנרגיה בהאזנה, בקבלת החלטה אם אני אוהבת או לא, ובנסיון ללמוד את הקצב והמילים.

כל שחזרתיות היא דבר מעולה: גם להבנה של התוכן, וגם לתחושת שליטה כלשהי, שהתוכן מוכר ומאפשר השתתפות.

 

יש כל כך מעט תוכן איכותי בטלויזיה וביוטיוב. פירורים ממש, ביחס לערימות של תוכן מהיר מידי, רועש מידי, עם מסרים בעייתיים או בלי מסרים בכלל.

מצאתם משהו איכותי? זה טוב לראות שוב ושוב. זו ההזדמנות של הילדים באמת להצליח להרוויח מהסרטון או הפרק הזה משהו.
עוד קצת על מה שילדים יכולים ללמוד ממסך, בפרק 11, כאן